1כבר פירשנו במשנתנו בהלך בעלה ואמרו לה שמת ונשאת ואחר כך בא שאין לה פירות ופירשנוה שאינה מוציאה ממנו פירות שאכל וכן יראה מתלמוד המערב כמו שביארנו במשנה ואם כן דוקא פירות שאכל דליתנהו אבל איתנהו אע"פ שכבר נטלם בעל שני הרי היא מוציאתם מתחת ידו ומכל מקום דוקא בשני שלא היה לבעל זכות בפירות כלל אבל ראשון הואיל ונתלשו קודם שתאסר היא עליו נוטלם ולא תפשוה בפירות שאכל אלא משום סרכא דשני דבדידיה מיהא כל שלא אכל מוציאה ולעיקר הפירוש מיהא קשה לפרש מהו שנאמר הטעם משום דתנאי כתובה ככתובה ומהיכן אשה באה להוציא פירות שאכל בעלה מכח תנאי כתובה ואדרבה איפכא מסתברא דכיון דלית לה כתובה הוה ליה נמי איהו לגבי פירי כאיניש דעלמא ושתוכל להוציאם איפשר דהאי טעמא אמזונות ובלאות קאי וכבר ביארנו שיש מפרשים בה דין פירות ר"ל שאינה פודה מפני שהפדיון תנאי כתובה ומאחר שהפסידה כתובתה הופקעו תנאיה:2אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה שהרי מן התורה תרומה היא שאין דינה אלא כרעה על היפה ובשוגג מיהא אוקמוה אדאוריתא במזיד מה שהרים תרומה היא וקדושת תרומה עליה ומכל מקום מדברי סופרים לא נתקנו השירים בכך וצריך לחזור ולתרום ואף השוגג שביארנו שתרומתו תרומה דוקא בשלא ידע הטומאה אבל ידע בטומאה אלא ששגג לומר שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא קרוב למזיד ויחזור ויתרום וכן התורם קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח תרומתו תרומה שאף זו רעה על היפה היא אלא שאע"פ ששגג צריך לחזור ולתרום מפני שקרוב למזיד הוא שהיה לו לטעום ממנו מעט בתקון עצמו ולא טעם ויש לפקפק בזו של קישות קצת דברים וכבר ביארנום בשני של קדושין מ"ו ב':3אין תורמין מדבר שחיובו מן התורה על דבר שחיובו מדברי סופרים וכן בהפך שהרי זה כמן החיוב על הפטור או מן הפטור על החיוב תרם משאינו נקוב שחיובו מדברי סופרים על הנקוב שחיובו מן התורה הרי זו תרומה ביד כהן ויחזור בעל הבית ויתרום ויש אומרין שהוא הדין שהכהן מוציא תרומה משאינו נקוב אלא שלא חש להזכירה אחר שאין בה חיוב תורה ושמא בכיוצא בזו לא הצריכו סופרים לתרום משאינו נקוב תרם מן הנקוב על שאינו נקוב הרי היא תרומה ביד כהן אלא שאינה נאכלת אחר שהיא מחויבת מצד עצמה עד שיפריש עליה הכהן ממקום אחר שהרי טבל היא בידו ולאו דוקא ממקום אחר אלא אף מיניה וביה ואף בזו יש אומרים שאף הישראל צריך לחזור ולתרום את שאינו נקוב אלא שמאחר שאין בו חיוב תורה לא חש להזכירה או שמא בכיוצא באלו לא גזרו לתרום משאינו נקוב כמו שביארנו ולפי דרכך למדת שהתורם מן הרעה על היפה הואיל ומכל מקום מין אחד הוא תרומתו תרומה וכבר ביארנוה בשני של קדושין:4כבר ביארנו במשנתנו שאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה אלא באחד משלשה דרכים או בשב ואל תעשה או באפקורי ממונא או הוראת שעה דרך סייג וגדר ומכל מקום כל ענין שבאישות אינן עוקרין אלא שכל המקדש על דעת חכמים מקדש ויש להם רשות להפקיע:5וכבר ידעת שהבעל יורש את אשתו מדברי סופרים אלא שסמכוה מן התורה ולא עוד אלא שיש אומרין בו שהוא מן התורה ומאימתי הוא יורשה משתצא מרשות אביה אע"פ שלא נכנסה לחופה כגון שמסרה אביה לבעלה או לשלוחי בעלה או שמסרוה שלוחי האב לבעלה או לשלוחי בעלה ומכל מקום קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ירושתה מדברי סופרים לדברי הכל בלא סמך תורה כלל ואינו יורשה אלא משתכנס לחופה ואף זו דוקא בקטנה הצריכה מיאון אבל קטנה שאינה צריכה למאן אין כאן אישות כלל ואין כאן ירושה הא בצריכה מיאון בעלה יורשה ואע"פ שמן התורה אביה ראוי לירש הפקר בית דין הפקר אבל מה שאמרו מיטמא לה אע"פ שמן התורה אינה אשתו והרי יש כאן עקירת דבר מן התורה אין זה אלא מפני שהיא כמת מצוה וכמו שאמרו כיון דלא ירית לה ר"ל אביה קריא ולא עני לה היא כלומר שאפילו היא עצמה צווחת מי יקברנה אינה מוצאה שהרי הקרובים אומרים בעל יורש ואנו קוברים ואינו דומה לאדם שיש לו יורש קטן שבזו אין הקרובים מערערים על ירושתו אחר שראויה לו וקוברים אבל זו שנחלתה ראויה להם וחוזרת לבעלה אינם קוברים ונמצאה כמת מצוה שאין לו קוברין שהכל מטילין קבורתה עליו ולאו של טומאתו נדחית מפני כבוד הבריות ומכאן נראה שזה שאמרו אי זהו מת מצוה כל שאין לו קוברים קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה פירושו על החולה עצמו שקורא וצווח מי יקברנו ואין לו יורש שיעננו וכל שהוא בדרך זה כהן רשאי ליטמא אע"פ שאיפשר באחרים ומכל מקום בתלמוד המערב שבמסכת נזיר פירשו בה כל שהכהן קורא לאחרים שיקברוהו ואינו מוצא הא כל שמוצא מי שיטפל בו אסור וכן הדברים נראין שלא הותרה אלא מפני כבוד הבריות ואף זו שבכאן יש לפרשה כן ומה שאמר קריא ולא ענו לה היא פירושו אם אתה אומר שלא יטמא לה בעל אפילו היא צווחת בכך אינה מוצאה וכל שכן לאחר מיתה שאין הכהן מוצא מי יטמא לה שהרי הבעל אינו קורא ולא קובר שסומך הוא על הקרובים וקרובים אין משגיחין עליה שיהא נכרי יורש והם קוברים וכל שכן שאר בני אדם שסומכין על הקרובים ועל היורש ואם כן לאו אקורא ואחרים עונין אותו קאי אלא מילתא יתירתא קאמר דאפילו היא גופה צוחה ליכא דמשגח בה ויש גורסין קרי ולא ענו לה הוא ופירשו בה קרי בעל וליכא דמשגח ביה שאין אחרים נזקקין לה ומתוך כך הטילוה עליו אף בשאיפשר באחרים כדי שתהא קבורתה מזומנת וכבר כתבנו למעלה שלא הוצרכנו לומר כן אלא באשתו קטנה שאינו יורש מן הדין והויא לה כמת מצוה וקובר ואינו צריך לשכור אבל אשתו פסולה ואחותו בעולה אע"פ שיורשן אינו מיטמא להן אלא שוכר וקובר וכן מה שאמרו שאוכלת בגינו בתרומה אע"פ שמן התורה אין הנשואין כלום פירושו בתרומה דרבנן ולמדת שאשה דעלמא אין דין טומאת הבעל בה מדין מת מצוה אלא משום דרחמנא שרייה בהכי וגדולי המחברים כתבו הטעם בכלן משום מת מצוה ולא נראו הדברים:6ממה שכתבנו למדת ששמועה זו בקטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאם השיאה אביה נשואין גמורין הם ואע"פ שאמרו בה דמדאוריתא אבוה ירית לה דמשמע דבדאית לה אב עסקינן פירושו יורשי אביה אי נמי ביש לה אב וכגון שנעשה בה מעשה יתומה בחיי האב כגון שהשיאה האב כבר ונתארמלה או נתגרשה ואחר כך נשאת:
